לאחר חודש בלבד בתפקיד, היה ברור לחלוטין שממשל טראמפ מחפש להרחיב את השפעתו בצפון אמריקה, להבטיח הגנה חצי-כדורית ברחבי אמריקה ולשלוט באזורים קריטיים בעולם באמצעות תחומי השפעה.

בעזרת מימון של עשירי ארצות הברית, ממשלת טראמפ פעלה בגישה עסקית, אך הייתה מוגבלת על ידי אידיאולוגים ניאו-שמרנים שתמכו בהתערבות צבאית.

באותה תקופה חזיתי כי "חישובים שגויים עלולים להצית מחדש את עזה ולהוביל להסלמה אזורית דרך איראן."

זה בדיוק המקום שבו אנו נמצאים כעת.

התקיפות של טראמפ נגד איראן מסמנות נקודת מפנה במדיניות החוץ של ארצות הברית תחת הנהגתו.

רחוק מלהגשים את אג'נדת השלום של 'אמריקה תחילה', הממשל בכוונה תחילה הצית מחדש מתחים באזור, בניסיון שגוי להעצים את הדומיננטיות האמריקאית.

זהו ניסיון לשינוי משטר, וטראמפ אף רמז על כך בעצמו.

קמפייני ההונאה‬

לא מזמן, טראמפ חזר ואמר שאיראן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני.

עם זאת, לפי מודיעין אמריקאי, איראן הייתה במרחק של עד שלוש שנים מיכולת לייצר ולהעביר נשק גרעיני.

בזמן שישראל בנתה את טענותיה למלחמה, ארצות הברית לא השתכנעה. הבעיה היא שטראמפ כן השתכנע.

כך הגיעה הביקורת הפומבית שלו על טולסי גבארד, מנהלת המודיעין הלאומי שלו. בתהליך זה, תפיסה שגויה של הביטחון הלאומי של ישראל הפכה לתפיסה מעוותת עוד יותר של הביטחון הלאומי של ארצות הברית.

לא מזמן, המשא ומתן בין איראן לארצות הברית התקדם בצורה מבטיחה. אך הציפיות השתנו בן לילה ב-12 ביוני, כאשר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) טענה שאיראן אינה עומדת בהתחייבויותיה הגרעיניות.

הדבר הוביל לשורת מאמצים – בעיקר דיפלומטיים – להחזיר את הסנקציות של האו"ם על טהראן מאוחר יותר השנה. בין אם בכוונה או לא, הניסוח של ראש ה-IAEA, רפאל גרוסי, שימש כתירוץ לחובבי שינוי המשטר להצדיק התערבות צבאית מסיבית.

במהלך התהליך, הדיפלומטיה האמריקאית, כולל שיחותיו של השליח המיוחד ויטקוף והבטחותיו האישיות של טראמפ, שימשה כתחבולה דו-צדדית, בעיקר כדי לכסות על המתקפה הצבאית המפתיעה של ישראל.

כך קרה שב-13 ביוני, ביום שישי, ישראל פתחה במתקפה צבאית משמעותית נגד איראן.

קמפיין הטעיה נוסף התרחש ביום חמישי האחרון, כאשר טראמפ אמר שיחליט על פעולה אמריקאית אפשרית בסכסוך המתפתח בין ישראל לאיראן "תוך שבועיים".

שוב, המאמצים הדיפלומטיים שימשו ככיסוי למתקפה הצבאית של ישראל, שבה ארצות הברית תתערב במידת הצורך.

קמפיינים אלו, המבוססים על דיסאינפורמציה, הניבו תועלות קצרות טווח יוצאות דופן, אך בעיקר רווחים צבאיים וטקטיים.

עם זאת, הם צפויים לפגוע באמינות הבינלאומית של ארצות הברית לשנים רבות.

מטרות ממוגזרות‬

יש כאן דפוס. בשנת 2012, קרל וו. אייקנברי, שגריר ארה"ב לשעבר בקאבול ומפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, הזהיר מפני "שחיקה ברמות הפיקוח ההולמות מצד הרשות המבצעת, הקונגרס והתקשורת על הכוחות חָמוּשׁים של ארצות הברית".

המסקנה של הווטרָן עם 35 שנות שירות בצבא? ב-50 השנים האחרונות, מדיניות החוץ של ארצות הברית הפכה ל"תלויה באופן מופרז בכוח צבאי".

בספרי, "נפילתה של ישראל" (2025), אני מראה כי מגמות אלה רק החמירו בעשור האחרון.

עם 800 בסיסים צבאיים בכמעט 90 מדינות, בנוסף למאות בסיסים כאלה בתוך ארצות הברית, לאמריקה יש את האוסף הגדול ביותר בהיסטוריה של בסיסים צבאיים הכובשים אדמות זרות.

הנוכחות הצבאית בחו"ל נראית כמתואמת עם מעורבות של כוחות ארה"ב בעימותים צבאיים, שמובילים להקמת בסיסים נוספים, אשר בתורם מעודדים עימותים נוספים.

באופן מדהים, בתמיכת הרשת הגלובלית הזו, ארצות הברית הייתה במלחמה, השתתפה בלחימה או הפעילה את כוחותיה במדינות זרות בכל שנות קיומה – למעט 11 שנים בלבד.

היום, מחלקת המדינה החזקה משמשת בפועל ככיסוי לפנטגון, שדלתות מסתובבות מחברות אותו עם תאגידי ההגנה הגדולים – שהם היחידים שמרוויחים מהמלחמות השגויות הללו.

כפי שניסח זאת בעבר שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס, לצבא ארצות הברית יש יותר נגנים בתזמורות הצבאיות מאשר למחלקת המדינה יש דיפלומטים.

הבדיחה עדיין תקפה. בתחילת שנות ה-2020, המספר הכולל של אנשי שירות החוץ מכל הסוכנויות עמד על כ-15,600.

לשם השוואה, במשרד ההגנה של ארצות הברית משרתים יותר מ-1.3 מיליון חיילים בשירות פעיל. עם צירוף כוחות המילואים, המספר עולה ל-2.1 מיליון; ולכך נוספים עוד כ-360,000 עובדים במשרד לביטחון המולדת ובקהילת המודיעין האמריקאית.

ההתפתחויות הקטלניות באיראן מתרחשות, כצפוי, על רקע המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה וזוועותיה הגזעניות של ישראל בעזה והטיהור האתני בגדה המערבית הכבושה.

בעבר, פעולה צבאית הייתה המוצא האחרון של הדיפלומטיה האמריקאית. כיום, הדיפלומטיה היא רק כיסוי דק לכוח הצבאי של ארצות הברית.

לפצל את איראן, להשיב שלטון בסגנון השאה, ולנצל את עתודות האנרגיה שלה.

המשך המתקפה נגד איראן הוא מאמץ משותף של ארצות הברית וישראל.

תפקידה של ישראל היה "לרכך" את המטרות הצבאיות ולהתחיל בפעולות לשינוי משטר על ידי פגיעה בתשתיות קריטיות, מתקנים גרעיניים, אליטות צבאיות ופוליטיות ומנהיגים מדעיים באיראן.

ארצות הברית תמכה במטרות אלו באמצעות דיפלומטיה מטעה, מודיעין, העברת נשק ומימון.

המטרה הסופית היא חיסול "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן באזור.

לכן, ממשלי ביידן וטראמפ קיבלו בשתיקה את חיסול עזה על ידי ישראל, את השמדת מעוזי חיזבאללה בדרום לבנון, את מאמצי הפילוג והשלטון בעיראק ואת ההפצצות על החות'ים בתימן.

לניצים הניאו-שמרנים, איראן היא הפרס האולטימטיבי – אך כמדינה מפורקת ומבולקנת.

זהו דז'ה וו של עיראק 2003, כאשר הצגת שקר של נשק להשמדה המונית שימשה כעילה לפעולה צבאית שגויה נגד מדינה ריבונית.

המאמץ לפרק את איראן שואף לערער כל התנגדות, תוך פתיחת הדרך לכוחות פרו-אמריקאיים, כולל מוג'אהדין ח'לק (MEK) הגולים אך ממומנים היטב, שהיו בעבר ברשימת הטרור האמריקאית אך כיום הם חביבי הניאו-שמרנים, וכן רזא פהלווי, נסיך הכתר המכריז על עצמו, שמקדם את הפלת המשטר באיראן כדי להחזיר את המצב לקדמותו לפני 1979.

בבוא העת, סביר להניח שאלה יוחלפו בפרוקונסולים אמריקאים ובשליטים מקורבים, בשם "החירות והדמוקרטיה".

בבית הלבן, שינוי המשטר באיראן נושא חשיבות כלכלית וגיאופוליטית אזורית עצומה.

מצר הורמוז הוא אחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר בעולם לאספקת נפט. איראן היא גם יצרנית הנפט הגולמי הרביעית בגודלה באופ"ק והשלישית בגודלה בעולם בייצור גז טבעי יבש.

הכי חשוב, יש לה את אחד ממאגרי הנפט והגז הטבעי המאושרים הגדולים בעולם. אלו הם המשאבים הרווחיים שהניעו את ההתערבויות החיצוניות של המערב במדינה במשך מאה שנה.

כפי שטראמפ פרסם ברשתות החברתיות: "אם המשטר האיראני הנוכחי אינו מסוגל להפוך את איראן לגדולה שוב, למה שלא יהיה שינוי משטר??? MIGA!!!"

בעבר, פעולה צבאית הייתה המוצא האחרון של הדיפלומטיה האמריקאית. כיום, הדיפלומטיה היא רק כיסוי דק לכוח הצבאי של ארצות הברית.

הכפפות הוסרו כעת.

במבט קצר טווח, המשחק הכפול של ממשל טראמפ עשוי להביא תועלות צבאיות טקטיות משמעותיות.

בטווח הארוך, הדבר מערער את האמינות הבינלאומית של ארצות הברית. הפנטזיה על אמריקה כ"מתווך נייטרלי" הפכה לעפר ואפר.