כחול ספיר, ירוק אזמרגד, ורוד פוקסיה וצהוב זהוב—ענני צבע מתערבלים באוויר בעוד צחוק מהדהד ברחובות. ידיים מושטות, מורחות צבעי אבקה על הפנים, בעוד פרצי צבע נוזלי נורים לשמיים מרובי מים שובבים. האוויר מלא במוזיקה, שמחה וריח האביב.
זהו חג ההולי—חג הצבעים, חגיגה שהופכת ערים וכפרים ברחבי הודו לקנבסים חיים ונושמים של צבעים סוערים.
החג השנתי, שנחגג בדרך כלל בחודש מרץ, מסמל את בוא האביב בהודו. זהו זמן של התחדשות, שמחה ואחדות, שבו גבולות חברתיים מתמוססים בענן של צבע וחגיגה.
לחג ההולי שורשים עמוקים במסורת ההינדית, במיוחד בקרב מאמיניו של וישנו, הידוע גם כקרישנה. לפי האגדה, קרישנה קיבל את פני העונה על ידי כך שהשפריץ צבעים על אהובתו רדהה ועל חברותיה, הגופיות, באדמות הקדושות של ורינדבן ומתורה—מעשה של אהבה ושובבות אלוהית שמבוצע מחדש עד היום.
כשהאביב מגיע, גם הטבע מצטרף לחגיגה. דרך ערפילי הזיהום של מומבאי, עצי 'להבת היער' פורחים בפרחים אדומים לוהטים, בעוד ברחובות הסמוכים משחקים הולי עם משפחה, חברים ולעיתים אפילו זרים—כאשר אבקות צבעוניות מפוזרות על אהובים.
מעבר לתרבויות
אך בנקודה מסוימת בהיסטוריה, הולי היה יותר מחג הינדי בלבד; הוא היה סמל של הכללה שמחה, שהשפיעה אפילו על העולם המוגולי בצבעיו הבוהקים.
הזוגות המרגשים הללו, המיוחסים למשורר, המיסטיקן והמלומד מהמאה ה-14, אמיר ח'וסרו, לוכד את מהות ההולי:
אמא, היום הוא יום הצבעים זהו יום של צבעים בבית אהובי
ח'וסרו, המיסטיקן המוסלמי ותלמידו המסור של הקדוש הסופי חזרת ניזאמודין אוליה, שחי בתקופת הסולטנות של דלהי, ייצג מסורת סינקרטית שבה תרבויות מגוונות התמזגו. גם כיום, ה'דרגה' (מקדש) של ניזאמודין בדלהי נותרת אתר של פלורליזם כזה, שבו חוגגים מדי שנה את ההולי ואת הבסנט, חג אביב נוסף.
רוח ההרמוניה הדתית הזו התגלמה עוד יותר מאות שנים מאוחר יותר על ידי הקיסר המוגולי אבו אל-פתח ג'לאל-א-דין מוחמד אכבר, הידוע יותר כאכבר. הוא העלה את החגיגות לרמות חדשות, תוך אימוץ חגיגות מעבר לאמונתו המוסלמית. חצרו של אכבר הפכה לכור היתוך של השפעות מגוונות, שבו אנשים מאמונות שונות חיו יחד.
היסטוריון עלי נאדים רזאוי, במאמרו 'הדינמיקה של תרבות מורכבת', מציין כיצד מעמדות מקצועיים ומשפחות אצולה חיו בסמיכות זה לזה ללא קשר לדתם. הוא מזכיר את הידידות של סוראט סינג, פקיד מס הכנסה הינדי, ועבדול כרים, מלומד מוסלמי—שכנים לכל החיים בלאהור, המגלמים את רוח האחדות ההינדו-מוסלמית.
בתי האצילים ההינדים והמוסלמים היו קרובים זה לזה," כותב רזאבי, "תערובת זו של דתות שונות באותה שכונה לא הייתה מוגבלת רק למעמדות מקצועיים ומסחריים.
מגורים קרובים זה לזה לא היו חריגים אלא דפוס מקובל במרכזי הערים המוגוליים כמו דלהי, אגרה, סוראט, לאהור, בנארס וקאבול. הארמון הקיסרי עמד בלב הדו-קיום הזה, שבו התקבלו בברכה מנהגי הינדו וג'יין, כולל הול.
התחדשות מוגולית של הולי.
אחת מנשותיו של אכבר, שנודעה מאוחר יותר בשם מריאם-אוז-זמאני, נולדה כנסיכה הינדית ראג'פוטית. בהוראתה נחוג פסטיבל הולי בתוך הארמון הקיסרי. עם השתתפותו האישית של הקיסר בחגיגות, המנהגים הללו התפשטו במהרה מעבר לחומות הארמון ואומצו גם על ידי האליטה וגם על ידי פשוטי העם.
תחת המוגולים, הולי לא היה רק פסטיבל הינדי—הוא קיבל זהות פרסית ונודע בשם עיד-א-גולאבי (פסטיבל הוורדים). המונח "גולאבי" אינו מתייחס לשושנים עצמן, אלא לגוונים העדינים של פיגמנט ורדרד—שמזכירים את גוני הוורד—שהיו בשימוש לעיתים קרובות בחגיגות הולי.
כפי שמסבירה ההיסטוריונית אודרי טראשקה בספרה תרבות המפגשים: סנסקריט בחצר מוגול: “המוגולים טיפחו דימוי אימפריאלי רב-תרבותי ורב-לשוני לחלוטין, שכלל התייחסות חוזרת לטקסטים סנסקריטיים, אינטלקטואלים ומערכות ידע.”
האליטות והאצילים מצד שני למדו דרכים של חינוך אסלאמי על ידי לימוד פרסית כמו סוראג' סינג או בולט יותר צ'נדרה בהאן המזכיר האימפריאלי של קיסר אחר, שאה ג'האן, שכתב שירים בפרסית.
זרעי ההפריה ההדדית נשתלו ביותר מתחום אחד, התבוננות בחוליה הייתה דבר אחד, דוואלי היה הרחבה של נרטיב זה.
השפרצת צבעים
בלכידת רוח אחדות הדתות חסרת הגבולות, כומר הישועי אנטוניו מונסראטה, שביקר בחצרו של אכבר בפאטהפור סיקרי בסוף המאה ה-16, תיאר בבהירות את פסטיבל ההולי ביצירתו "הקומנטריוס" כחגיגה של שמחה חסרת מעצורים, שבה משתתפים הטילו זה על זה זריקות של צבע אדום ואפילו "מרחו בוץ" זה על זה.
בנו של אכבר, ג'האנגיר, שלימים יהפוך לקיסר בעצמו, תיעד את הפסטיבל באוטוביוגרפיה שלו, "טוזוק-י-ג'האנגירי", והדגיש את תפארת חגיגות ההולי של ההינדים ברחבי האימפריה: "יומם הוא ההולי, שלפי אמונתם הוא היום האחרון בשנה. יום זה חל בחודש איספנדרמוד, כאשר השמש נמצאת במזל דגים. בערב יום זה הם מדליקים מדורות בכל הסמטאות והרחובות. כאשר עולה האור, הם מפזרים אבקה זה על ראשם ופניהם של זה למשך שמירה אחת ויוצרים רעש עצום. לאחר מכן הם מתרחצים, לובשים את בגדיהם ויוצאים לגנים ולשדות."
זה היה בזמן שמֶהפילים, או התכנסויות מוזיקליות, שנערכו בבתי המשפט המוגוליים לציון הפסטיבל, מילאו את האוויר. רזווי במאמרו מציין: "סוראט סינג מתאר מפגש פואטי שבו השתתף בעיר ההיא [אגרה] בתקופת שלטונו של שאה ג'אהאן. במושאירה [רצף שירה], מתוארים מספר שווה של משוררים הינדואים ומוסלמים מאותה תקופה."
שמירת רישומים
עם הזמן, תיעוד כתוב של חגיגות ההולי הקיסריות פחת, והוחלף בציורים מיניאטוריים מוגוליים שהיו לקנבס לתעד קיסרים המשתתפים בחגיגות.
עשירות בנרטיב הוויזואלי שלהן, יצירות האמנות הללו הפכו חשובות להבנת תפארת החגיגות בחצר המוגולית. הן תיעדו סצנות של שליטים משתתפים בהולי במרחב הפתוח של פנים הארמון או זננה מהל, מוקפים במוזיקאים, פרוצות ונשים אצילות, רוויות בצבעים, תוך שהן מגלמות את החיוניות של הפסטיבל.
יצירות האמנות בנושא ההולי, המֶהפילים, המושאירות והעבודות הפואטיות הללו מציעות חלון לקוסמופוליטיות המוגולית ולמפגש התרבותי החוצה שלה, שהיה סימן היכר של התקופות האינדו-פרסיות, עד שלטונו השמרני יותר של אורנגזב (1658-1707), שבו נרשמה נסיגה מחגיגות ציבוריות כאלה.
היו אלה השליטים שבאו לאחר מכן, כמו מוחמד שאה רנג'ילה (1719–1748), שהחיו את מסורות ההולי בהדר גדול אף יותר. כינויו, רנג'ילה, שפירושו "צעקני" או "ראוותני", שיקף את אהבתו העמוקה לאומנויות ולתרבות. בניגוד לשליט שמונע משאיפות צבאיות, מוחמד שאה היה פטרון של מוזיקה, שירה וההיבטים המעודנים של חיי התרבות – מה שהעניק לו את התואר הייחודי הזה.
בעת עלייתו של בהאדור שאה זפאר (1837–1857), הקיסר המוגולי האחרון, לכס המלכות, האימפריה כבר הייתה במצב של שקיעה. אך מעבר לתוארו הקיסרי, זפאר זכור כמשורר אורדו בולט בתת-היבשת ההודית. כשליט נפש פיוטי ואוהב אמנויות, הוא אהב את פסטיבל ההולי, שנחגג בהתלהבות רבה במעונו הקיסרי, קילה-א-מועלא (הארמון הנעלה), הידוע כיום כהמועצה האדומה בדלהי העתיקה.
במהלך שלטונו הקצר של זפאר, פסטיבל ההולי אף זכה לשם פיוטי נוסף – "עאב-א-פאשי" (מקלחת של פרחים צבעוניים) – בנוסף ל"עיד-א-גולאבי", המשקף את משמעותו התרבותית העמוקה. דלהי עטתה מראה חגיגי מרהיב, עם מופעי בידור ניידים ונערות חצר שהופיעו במשך ימים, בעוד ירידים ופסטיבלים התקיימו לאורך גדות נהר הימונה.
זפאר עצמו הנציח את ההולי באמצעות שירה, וכתב:
למה להרטיב אותי בהתזות של צבע?
היזהר, נסיך שלי—אני אקלל אותך!
הבית השובב הזה לוכד את רוחו הקלילה של פסטיבל ההולי ואת שנינותו הפואטית של זפאר, ומציע הצצה לנוכחותו המתמשכת של הפסטיבל גם בזמנים של שקיעה.
צבעים מפוזרים
המציאות של היום, לעומת זאת, שונה באופן בולט.
בעשורים האחרונים, זהותה של הודו – המדינה המאוכלסת ביותר בעולם – עברה שינויים משמעותיים, עם עליית זהות דתית כסמן דומיננטי.
אירועים היסטוריים, כמו פרשת המסגד בבברי ותקריות שונות של סכסוכים עדתיים, שברו את האחדות ההינדית-מוסלמית שהייתה חזקה בעבר. כתוצאה מכך, נוצרה הסתייגות גוברת בתוך שתי הקהילות מלהתערבב זו בזו, מה שהוביל להתעוררות השמרנות. הרעות שאפיינה את החיים החברתיים בעשורים הראשונים שלאחר העצמאות התערערה עם הזמן.
למרות שהשתתפותם הגדולה של מוסלמים בפסטיבל ההולי הצטמצמה, הדים של הפסטיבל עדיין ניתן למצוא במקדשים סופיים כמו ניזאמודדין דרגה בדלהי ודואה שריף בבראבנקי – תזכורת לעידן נשכח שבו אנשים, ללא קשר לאמונה, יכלו להפיץ צבעים ללא היסוס.
מקור:TRT World
