כיצד עלינו להבין את ההצהרה המדווחת באופן נרחב של דובר משרד החוץ הסיני: "אם מלחמה היא מה שארצות הברית רוצה, בין אם זו מלחמת מכסים, מלחמת סחר או כל סוג אחר של מלחמה, אנו מוכנים להילחם עד הסוף"?
רבים פירשו זאת כהסלמה במלחמת המילים, לפחות מצד סין. מדובר בטון מאיים, במיוחד משום שזו אינה הצהרה רגילה שאנו שומעים ממשרד החוץ הסיני, ועוד כזו שמופצת בחשבונות רשמיים ברשתות החברתיות ברחבי העולם.
בקצרה, זו אינה התבטאות אופיינית שאנו שומעים ממשרד ההגנה, מהעיתון "גלובל טיימס" או מאחד הדיפלומטים המכונים "לוחמי זאב" שמדי פעם חורגים מהמסר הרשמי או עושים זאת בהנחיה מרוחקת מהמרכז.
יתרה מכך, הדבר בולט במיוחד משום שבחודשים האחרונים לקראת הבחירות בארה"ב, הצהרות רשמיות מסין ודיווחים בתקשורת הממלכתית התייחסו לוושינגטון בזהירות רבה, מתוך המתנה לראות באיזו דרך יבחר דונלד טראמפ, מבלי להיגרר לסחרור של תגובות הדדיות, דבר שטראמפ נוטה לאהוב.
כעת, כאשר ברור שהממשל החדש בארה"ב פועל באופן אגרסיבי נגד סין, ההצהרה הישירה הזו היא סימן לכך שהכפפות הוסרו, לפחות מבחינה רטורית.
אפשר גם לתהות אם מדובר בשינוי כיוון בבייג'ינג, שמכינה את עצמה לשלב של עימות ישיר יותר עם ארה"ב. אם ההתנתקות האמריקאית מאוקראינה תאפשר לוושינגטון להפנות את מלוא תשומת הלב לסין, כפי שחלק משערים, אז זה הזמן עבור בייג'ינג לעמוד איתנה, אפילו עד כדי הכרזה שהיא מוכנה למלחמה אם ארה"ב תגרום לכך.
מצד אחד, עמדה כזו עולה בקנה אחד עם טענת בייג'ינג שבתקופה החדשה הזו, סין חזרה למרכז הבמה העולמית כמעצמה גדולה, שכבר מממשת את חזון העולם הרב-קוטבי.
מצד שני, טראמפ הראה במספר הזדמנויות את הערך שבזהירות בכל הנוגע להתמודדות עם רוסיה, כשהוא מעלה שוב ושוב את החשש ממלחמת עולם שלישית אפשרית אם היחסים ינוהלו בצורה שגויה.
זה מספק הקשר חשוב כאשר טראמפ פועל לפתור את המלחמה של הנשיא ג'ו ביידן נגד רוסיה: מנהיגי ארה"ב הבטיחו תבוסה רוסית והשמדת הכלכלה הרוסית. אך הנה אנו היום, עם נשיא אמריקאי שסביר שינהל משא ומתן על תנאים שמאשרים ניצחון רוסי, ועוד מבלי לשתף את בעלות בריתו או את אוקראינה בשולחן הדיונים.
הלקח עבור סין ברור: אם טראמפ חושש ממלחמה רחבה יותר עם רוסיה, אם רוסיה עמדה איתנה מול נאט"ו, אוקראינה, אירופה וארה"ב, ועשתה זאת עם כלכלה שעמדה במתקפות הרסניות, אז סין, כמדינה חזקה הרבה יותר מרוסיה מבחינה כלכלית וצבאית, צריכה לעמוד על שלה לא פחות בתקיפות, ובמיוחד אם ממשל טראמפ מוכן לבחון את נחישותה של סין.
בשנה שעברה, הייתה הסכמה שקטה בבייג'ינג שנשיאות שנייה של טראמפ תשרת את האינטרסים של סין. כמובן, היו כאלה שחששו שפתרון הסכסוך באוקראינה יאפשר לוושינגטון להתמקד יותר בסין. אך ניתן לטעון שארה"ב ניצלה את הסכסוך הזה כדי לפגוע ביחסי סין-אירופה.
בינתיים, ממשל ביידן לא האט כלל בפריסת האסטרטגיה שלו לריסון סין, עד כדי כך שהסיכון למלחמה היה גבוה באופן בלתי נסבל עד 2023, מה שדרש מתינות. במקביל, היה ברור יותר ויותר שהמטרות האמריקאיות עומדות להיכשל באוקראינה.
ניתן לטעון ש-2023 סימנה שנה של כישלון אסטרטגי, שהראה את המגבלות הקשות של היכולת האמריקאית להחזיר את הסדר העולמי החד-קוטבי, שנה שאחריה חלה התייצבות בכלכלה הסינית ופריצות דרך טכנולוגיות מרכזיות שהראו את חוסר התוחלת של חסימת הטכנולוגיה האמריקאית.
כתוצאה מכך, דוקטרינת ביידן נכשלה. בעוד חזרתו של טראמפ עשויה להציע לארה"ב הזדמנות טובה לשנות טקטיקה, הסינים היו בטוחים למדי שהוא יהיה אפילו פחות יעיל מקודמו בגיוס תמיכה בינלאומית נגד סין. הם חשבו שהוא יהיה אף יותר נוטה להזין קיטוב ומשברים בממשל בקרב בעלות ברית אמריקאיות ובארה"ב עצמה, ויותר סביר שינהל משא ומתן על עסקת סחר, כפי שקרה במהלך כהונתו הראשונה.
זאת משום שמלחמת סחר מביאה בסופו של דבר כאב רב לאמריקאים, ועד מהרה חברי הקונגרס של טראמפ יעמדו בפני בוחרים שרוצים את השלום וההקלה באינפלציה שהובטחו להם.
אכן, אם הרפובליקנים יאבדו שליטה על הקונגרס, הקדנציה השנייה של טראמפ תיחשב ככישלון נוסף, והסטטוס של "ברווז צולע" יזכיר לחלקנו את המם הסיני הפופולרי על טראמפ כ"תרנגול הזהב".
בעוד שטראמפ לא חשף את כל קלפיו, בייג'ינג רואה את ארה"ב בוחנת שלוש דרכי פעולה אסטרטגיות אפשריות בו זמנית. ראשית, הוא עשוי ללכת עד הסוף עם ניתוק וריסון סין. אך זה עלול לעורר מלחמה כלכלית שתדחוף את סין נגד הדולר, מה שעלול להוביל ישירות יותר לעימות צבאי, בהתחשב בכך שהכלכלה האמריקאית (ומכאן גם כוחה הצבאי) מבוססת במידה רבה על כוחו של הדולר כמטבע על-לאומי.
שנית, הוא עשוי לקדם מדיניות של נסיגה אסטרטגית לאזור השפעה צר יותר, "דוקטרינת מונרו חדשה", כפי שחלק מצעדיו מרמזים, תוך חזרה בעיקר לאזור ההמיספרה המערבית שבו לארה"ב יתרון גיאוגרפי. זה עשוי להיות מלווה בצעדים נגד גרינלנד וקנדה, בהתחשב בערך היחסי של הצפון הגלובלי מול שינויי האקלים.
בינתיים, סין ורוסיה יצטרכו להבין את עמדותיהן במרכז אסיה, דבר שעשוי להיות קשה יותר ממה שנדמה, למרות ההתקדמות שהשיגו בשיתוף פעולה אסטרטגי ובאמצעות יוזמת החגורה והדרך, BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי.
שלישית, טראמפ צובר מנוף לעסקה גדולה אולי, שבה הוא מקווה להשיג כמה שיותר מסין, כולל הגנות על הדולר, הכלכלה האמריקאית והאינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב באמריקות, תוך עידוד השקעות וייצור סיניים בארה"ב, ועקיפת אירופה תוך כדי. אפשרות זו בהחלט מפתה את בייג'ינג ומבעיתה את אירופה, ומבין שלוש הדרכים עשויה להיות הריאלית ביותר, כזו שתצטרך להתממש לפני שהקונגרס יגיע לבחירות האמצע.
אפשר לומר שסין מבינה את הטקטיקות ודרכי הפעולה האסטרטגיות האפשריות הללו, ויש לה תוכניות מגירה לכל אחת מהן. בינתיים, להיראות מודאגת או מעוררת דאגה זה לא משהו שבייג'ינג רוצה לשדר, כי זה בדיוק מה שטראמפ מנסה לעורר. הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע הוא שמדינה חזקה יותר מרוסיה מוכנה למלחמה. ובניגוד לקנדה, מקסיקו, פנמה וקולומביה, סין לא תיכנע ללחצים.
מקור:TRT World
