עיר עזה, עזה – כאשר שר הביטחון הלאומי של ישראל, איתמר בן גביר, הופרע ביום שלישי ונקרא "פושע מלחמה" במהלך ביקורו בניו יורק, חלק מהתקשורת הבינלאומית תיארה את האירוע כחריג.

אבל עבור הפלסטינים, במיוחד עבורנו בעזה, זה לא היה מפתיע כלל. למעשה, אפשר לשאול למה זה לקח כל כך הרבה זמן.

הרקורד הגזעני של בן גביר ארוך, והפרובוקציות שלו רבות. אבל מה שהכעיס אותי באופן אישי, כפלסטיני וכעיתונאי בעזה, הוא המלחמה שלו על האסירים, האובססיה שלו להפוך את הכליאה לתיאטרון של אכזריות. מה שרבים בעולם ראו על מדרכות מנהטן, אנחנו חווינו. ואף גרוע מכך.

במבנה הקודר של הכיבוש, בתי הכלא הישראליים היו מזמן חדרים נסתרים של אכזריות. אבל לאחרונה, הם נחשפו במלואם, בברוטליות ברורה, על ידי לא אחר מאשר בן גביר עצמו.

פעם קיצוני שוליים, כעת הוא עומד בראש מערכת שבה הדהומניזציה אינה תוצאה של מדיניות – היא המדיניות.

ביוני 2024 הוא הכריז: "אנחנו צריכים לירות לאסירים בראש, במקום לתת להם עוד אוכל." זו לא הייתה פליטת פה רטורית. זה היה חלון כנה למשטר של עינוי ממומן על ידי המדינה, שהסלים רק תחת הנהגתו.

מוקדם יותר השנה, בפברואר, בן גביר שיתף בגאווה סרטון של עצורים פלסטינים כורעים תחת קני רובים, נאלצים לצבוע מחדש קירות כלא שעליהם כתבו בעבר סיסמאות של התנגדות: "ירושלים היא ערבית", "לא נשכח, לא נסלח." באפריל, הוא חגג בפומבי דו"ח שפרט על יצירת אתרי מעצר תת-קרקעיים חדשים, תאים חשוכים, חסרי אוויר ושקטים, שנועדו לאלפי העצורים לאחר ה-7 באוקטובר. אלו אינם מבוכים מטפוריים. הם אמיתיים.

בתוך מנגנון הדהומניזציה

חייהם של כמעט 10,000 אסירים פלסטינים מוכרים, ועוד אלפים נוספים של עצורים "שנעלמו" מעזה, נפרשים בתאים הקודרים הללו.

גופם כבול. צעקותיהם נבלעות בבטון עבה. אנושיותם נשללת באופן שיטתי, כפי שחשף מסמך משותף שפורסם על ידי ארגונים המתמחים בענייני אסירים, כולל מועדון האסירים הפלסטיני והוועדה לענייני עצורים.

מאז תחילת הקמפיין הג'נוסידי של ישראל בעזה, נעצרו מעל 16,400 פלסטינים, כולל 510 נשים ו-1,300 ילדים. הנתונים מעזה נותרו לא ודאיים, מעורפלים על ידי היעלמויות כפויות, אבל פני הסבל ברורים.

תנאי הכליאה אינם שרידים של מלחמה; הם מערכות שהושלמו לאורך עשורים והוחמרו תחת הממשלה הנוכחית. בשיחות האחרונות עם אסירים לשעבר, עולה דפוס יחיד: בידוד, התעללות פיזית, הרס פסיכולוגי ושלילת זכויות משפטיות ואנושיות מוחלטת.

אסיר לשעבר, שנעצר בשכונת שוג'אעיה בעזה בפברואר 2024, תיאר שהיה כבול יד ורגל במשך יומיים בחדר חשוך שבו לא יכול היה לראות את אצבעותיו. פשעו? קרבה משפחתית למישהו שלכאורה היה מעורב בהתנגדות.

״לרגעים,״ הוא אמר, ״חשבתי שמתתי.״ הוא הוכה בראשו עד שראה הבזקים לבנים. מאוחר יותר, הוא נכבל בחבלים עם סיכות מתכת שחדרו לפרקי ידיו. האוכל היה שארית מעופשת שנזרקה על הרצפה. החוויה, לדבריו, הרגישה כמו סרט אימה – אחד שבו המציאות עצמה קרסה.

אחרת, אישה שנעצרה בינואר בזמן ששהתה במחנה עקורים, נזכרה ברגע שבו חיילים שפכו מים קפואים על גופה לפני שהעלו אותה למשאית. עיניה כוסו, היא רעדה ועמדה בין זרים במשך יום שלם ללא מנוחה. איומי אלימות מינית לא הגיעו במהלך החקירה – הם הגיעו במהלך ההעברה, כרקע לרעש השבי שלה.

״הטראומה לא הפסיקה כשיצאתי,״ היא אמרה. ״היא עדיין לא הפסיקה.״

ומרפיח, גבר שנעצר במשך חודשים ללא אישום סיפר לי על הרגע שבו חוקרים הציגו בפניו תמונה של אשתו וילדיו עטופים בתכריכים לבנים, וטענו שנהרגו בהפצצה. הכאב הכריע אותו – הוא קרס. מאוחר יותר, גילה שזה היה שקר, טקטיקה שנועדה לשבור אותו. ״הם לא חיפשו מידע,״ הוא אמר. ״הם בדקו כמה אני יכול לאבד מבלי למות.״

הסיפורים הללו אינם מקרים בודדים. הם יוצרים מבנה, משטר של אלימות שמתחפש לכליאה. שינה נמנעת, גישה לעורכי דין אינה קיימת, טיפול רפואי נשלל, ואפילו תנועה בסיסית מותנית בציות. עצורים כבר לא מקבלים הסבר למה הם מוחזקים. במקרים רבים, לא אומרים להם דבר.

מחיקה מקודדת

בן גביר לא הסתיר זאת. הוא קידד זאת. כהונתו אינה עוסקת בשיפור הביטחון – היא עוסקת במחיקת הרעיון עצמו של אנושיות פלסטינית. מערכת הכליאה שלו אינה פגומה. היא פועלת בדיוק כפי שתוכננה: להשפיל, למחוק ולהשמיד.

ובכל זאת, כנגד כל הסיכויים, אסירים פלסטינים מתנגדים, לעיתים בדרכים הקטנות והשקטות ביותר.

חלקם סופרים את השעות לפי צעדי השומרים. אחרים משננים פסוקים מהקוראן, מגרדים שמות על הקירות, או פשוט מסרבים לשכוח מי הם. במעשים אלו, יש לא רק התנגדות, אלא גם עדות.

העדות הזו, שמגיעה כעת לעולם החיצון, דורשת יותר מאמפתיה. היא דורשת הכרה פוליטית. היא דורשת אחריות. אלו אינם מעשי עוול מבודדים או חריגות של מלחמה. הם התוצאה הלוגית של מדינה שמצהירה בגלוי, ותומכים בינלאומיים שמאשרים בשקט, את מחיקת זכותו של עם שלם להתקיים בכבוד.

בן גביר מאמין בתועלת של אכזריות. שפחד, השפלה ורעב יכריחו את הפלסטינים להיכנע. אבל הסיפורים שיוצאים מבתי הכלא הללו מדברים על אמת אחרת: שגם קבורים תחת בטון ושקט, עם עדיין יכול לזכור, ועדיין יכול לשרוד.

אז כשהמפגינים בניו יורק קראו לו פושע מלחמה, הם לא הפריעו. הם אמרו את האמת. הטרגדיה היחידה היא שזה לקח כל כך הרבה זמן שמישהו מבחוץ יאמר זאת בקול רם.

אנחנו הרבה מעבר לנקודת ההכחשה הסבירה. השאלה כבר אינה האם הקהילה הבינלאומית יודעת מה קורה. היא יודעת.

השאלה כעת היא: האם היא סוף סוף תפעל?

מקור: TRT World