לפה שנה רצופת כאב. ובכל זאת, בכל פעם שאני חוזר וקורא את רשימות היומן מאותם ימים שאחרי הרצח של איישנור – הן פוגעות בי כמו רכבת משא.
6 בספטמבר 2024: מה יש עוד לומר? איישנור איננה. הבוקר היא עזבה אותנו – מלאה חיים, אנרגיה ושמחה. עכשיו היא מתה.
המילים מחזירות אותי לדירה ההיא ברמאללה, שם נשארתי חולה בזמן שהיא הלכה להפגנה; אל אותן דקות בהן צפיתי חסר אונים במותה דרך רצף סרטונים רועדים וקשים שצולמו על ידי פעילי International Solidarity Movement (ISM) שנכחו במקום.
אף שאני מתקשה לשוב אל הזיכרון הזה, הכאב מזכיר לי שזה היה אמיתי – שאישה צעירה ומבריקה איננה עוד, בעוד הרוצח שלה וכל מי שנושא באחריות מתחמקים מדין וחשבון.
איישנור אזגי אייגי הייתה בת 26 בלבד – בוגרת טרייה, אזרחית אמריקאית וטורקית, ולוחמת צדק לכל אורך חייה.
כבר ב־2016, כשהייתה בת 18 בלבד, היא נסעה לסטנדינג רוק כדי להביע סולידריות עם המגינים הילידים על המים במאבקם נגד צינור הנפט דאקוטה.
בבגרותה, היא ארגנה גיוסי כספים עבור נזקקים, תמכה בזכויות מהגרים כעוזרת משפטית, והשתתפה בשנת 2024 ב־UW Liberated Zone, במאבק לסיום שותפותה של אוניברסיטת וושינגטון בכיבוש וברצח העם בפלסטין.
הייתה לה יכולת נדירה לרכוש חברים בזכות אופייה המזמין והכן, והיא הפגינה אומץ יוצא דופן גם ברגעים של פחד. בקרב יקיריה, היא הייתה נערצת בזכות נדיבותה, עקרונותיה, טוב ליבה, יצירתיותה, סקרנותה, תבונתה וההומור הטוב שלה.
פגשתי אותה לראשונה בירושלים ב־1 בספטמבר בשנה שעברה, ממש לפני ההכשרה שלנו עם International Solidarity Movement (ISM) — קולקטיב פלסטיני שהוקם בשנת 2001 במהלך האינתיפאדה השנייה. ה־ISM מאגד פעילים בינלאומיים המשתמשים בנוכחותם, בזכויותיהם המשפטיות ובפעולה ישירה לא אלימה כדי לסייע במניעת ניסיונות ישראליים לגנוב, לחבל, להטריד, לתקוף או להרוג פלסטינים.
את השבוע ההוא בילינו יחד כחברים לנשק – למדנו מאנשים, אכלנו טוב, נשארנו בחוץ עד שרק משוטטים נותרו ברחובות, ועישנו את הסיגריות המגולגלות ברשלנות של איישנור.
חיסול ממוקד
ב־6 בספטמבר יצאה איישנור בשעה 10:20 בבוקר להשתתף בהפגנה השבועית הלא־אלימה נגד המאחז הישראלי הבלתי חוקי אביתר בביתא, שכם.
לאחר תפילת יום השישי (ג'ומעה), חיילים ישראלים הקיפו את הקבוצה הקטנה, ירו גז מדמיע וכדורי חי במטרה לפזר את המשתתפים.
איישנור והאחרים נסוגו במורד הגבעה ומצאו מחסה במטע זיתים. מאוחר יותר, בעת רגע של שקט, נורו שתי יריות על ידי צלף ישראלי שהתמקם על גג בית בראש הגבעה. אחת מהן ניתזה ופגעה בפלסטיני בן 18 – לא פגיעה קטלנית.
הכדור השני פילח את ראשה של איישנור. פרמדיקים פלסטינים מיהרו לפנותה לבית החולים הקרוב בשכם, שם ניסו הרופאים להחזיר לה את חייה – אך לשווא. בשעה 14:30, איישנור הוכרזה כמתה.
באופן טרגי, הרצח שלה לא היה "תאונה מצערת" שנבעה מנוהל לקוי או מיוזמה של חיילים בודדים. האלימות שחוותה היא הסטנדרט בפעולות הצבא הישראלי.
הפלסטינים מתמודדים עם ברוטאליות חסרת היגיון שכזו יום־יום. באותה שעה ממש, בכפר אחר במחוז שכם שבו הפגינה איישנור ונהרגה, ירה חייל ישראלי למוות בילדה הפלסטינית בנה אמג'ד בקר בת ה־13 מבעד לחלון ביתה, במהלך פשיטת מתנחלים על העיירה. בנה פונתה לאותו בית חולים והובאה לאותו חדר מתים.
ממשלת ישראל, כמו תמיד, דחפה נרטיב שלא נתמך בעדות ראייה אחת או בסרטון יחיד.
למרות תחינות נואשות מצד משפחתה של איישנור לחקירה עצמאית, ארצות הברית אפשרה לישראל "לחקור את עצמה" — וכצפוי, הרוצחים ניקו את עצמם מכל אשמה.
לא הפעם הראשונה
איישנור לא הייתה המתנדבת הראשונה של ISM שנרצחה בידי חיילי צה"ל. באביב 2003 נהרגו ברפיח גם רייצ'ל קורי, אמריקאית ממדינת וושינגטון, וגם הפעיל הבריטי תומאס הרנדל. קורי נמחצה למוות כשניסתה למנוע את הריסת ביתו של הרוקח הפלסטיני סמיר נסרללה, והרנדל נורה בראשו בזמן שניסה להגן על שני ילדים מאש חיילים.
לאחר מותה של איישנור, פעילי ISM ממשיכים לספוג אלימות בהתקפות של מתנחלים וחיילים, להיעצר ולהיות מגורשים. ובכל זאת, הרדיפה שלהם מחווירה בהשוואה לניסיונות הבלתי פוסקים של ישראל לדכא ולהשמיד את העם הפלסטיני.
בשנה שחלפה מאז מותה, ישראל עדיין מתחמקת מאחריות על פשעיה, ואני חושש שכמו במקרה של רייצ'ל קורי, גם משפחתה של איישנור לעולם לא תקבל תמיכה פדרלית ממשית.
ממשלת ארצות הברית עדיין מאפשרת לישראל חסינות מוחלטת להמשיך להרוג, לכלוא ולענות אמריקאים – אפילו ילדים.
ברגע זה ממש, מוחמד אברהים, נער פלסטיני־אמריקאי בן 16 מפלורידה, מוחזק במעצר ללא משפט מאז מרץ בבתי כלא ישראליים הידועים בהתעללותם בילדים פלסטינים – בשל טענה כי זרק אבן.
למרות הפשעים נגד אזרחים אמריקאים ולמרות חוק לאהי האוסר מימון כוחות ביטחון זרים המבצעים הפרות חמורות של זכויות אדם, ממשלת ארצות הברית ממשיכה להיכנע לישראל ומעניקה לה מיליארדי דולרים לרכישת נשק מיצרנים אמריקאים.
צדק שנכשל
נציגי הציבור במדינת וושינגטון, שאחראים להיאבק למען צדק, חיים וחירות עבור בוחריהם, נכשלו בהשגת דין וחשבון עבור איישנור, ותמיכתם המוצהרת הולכת ונחלשת.
הסנאטורית מריה קנטוול, בפרט, מעדיפה להשתתף במופעי צילום לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו – פושע מלחמה שמבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק.
כל נציגי וושינגטון בקונגרס הפדרלי, למעט חברת הקונגרס פרמילה ג'יאפאל, ממשיכים לקבל כספים והכוונות מוועד איפא"ק ומלוביסטים אחרים למען ישראל – שמעדיפים לטאטא מתחת לשטיח את טבח האמריקאים בידי ישראלים.
ובכן, אני חייב לשאול – עד כמה חסרי לב נציגינו, ששולחים תנחומים למשפחה אך מאפשרים לרוצח חסינות?
הקיץ הזה צוין יום השנה לסיום לימודיה באוניברסיטה. כשאני עצמי התלבשתי לטקס הסיום שלי ביוני, היכתה בי עצבות עמוקה.
שנה קודם לכן, משפחתה של איישנור התכנסה באופן דומה כדי לחגוג את הישגיה, מלאי תקווה לגבי עתידה. ספק אם העלו בדעתם שהם מצלמים את תמונת השהאדה שלה – התמונה שנתלתה ברחבי רמאללה וביתא, וכיכבה בכל כתבת חדשות עולמית על רציחתה.
בתמונה היא לובשת את גלימת הבוגרים של בית הספר שלה, עטופה בכפייה, ופניה מאירות בחיוך עוצר נשימה. אני מתאבל על ההפיכה של רגע שמטרתו הייתה להנציח את חייה – למשהו כה כואב ומלא יגון.
כמה משפחות אחרות, במיוחד בפלסטין, חוו את אותו רעל שמטשטש את שמחתן?