המהלך הישראלי לכיבוש מלא של עזה נכנס למשבר עמוק. ראש המטה הכללי, אייל זמיר, מוצא עצמו בלב דילמה קשה: מתי וכמה מילואימניקים לגייס לתוך התקפה צבאית שהולכת ומסתבכת, כשמאחוריו ניצבים עשרות אלפי חיילים מותשים, והתושבים בעזה נאלצים לשאת במצור חסר תקדים, הפצצות בלתי פוסקות והרס חסר תקדים.
המערכה נחשפת כשקופה יותר ויותר: כוחות המילואים, שהיו אמורים להוות את עמוד השדרה של הכיבוש, מתרוקנים ממוטיבציה ומסגלים, רבים מתנגדים לגיוס ופורצים מחאות פנימיות בתוך הצבא. 41 קצינים בכירים אף הצביעו בגלוי נגד ההחלטות, והמצב המדיני והצבאי הופך לבלתי יציב.
בתוך כך, עזה ממשיכה לשאת את מחיר ההתקפה הישראלית, עם אלפי נפגעים בנפש ואלפי פצועים, לצד הרס תשתיות בסיסיות ומתקני חירום. המצור שהוטל על האזור מונע הגעת סיוע הומניטרי וגורם לסבל עצום, במיוחד בקרב ילדים ונשים.
הדילמה הגדולה שניצבת בפני זמיר היא לא רק טכנית או לוגיסטית – היא מוסרית ופוליטית. גיוס המילואים והמשך ההתקפה פוגעים לא רק בחיילים אלא גם באזרחים הפלסטינים, בעוד שהמדיניות הישראלית ממשיכה להתעקש על שימוש בכוח מופרז ונקיטת עמדות שליטה שמחריפות את המתקפה.
המערכת הצבאית מתמודדת גם עם מחסור חמור בציוד ותחמושת מתקדמת, בעוד מדינות אירופה, ובראשן גרמניה, מציבות מגבלות על אספקת הנשק, מה שמעמיק את הבידוד הישראלי בזירה הבינלאומית.

מנגד, ההתנגדות הפלסטינית מתעצמת, והתושבים בעזה מוכיחים נכונות להיאבק כנגד הכיבוש וההרס, על אף הסבל הכבד.

מקור: TRT World וסוכנויות